ד"ר מזרחי אברהם על התמכרות לסמים וגמילה | המציאות של ההתמכרות השתנתה | מה הדרך לגמילה
הכותב ד"ר מזרחי אברהם היה מכור לסמים קשים, מהתאריך 02/09/1992 ועד היום אני נקי מכל דבר שמשנה את מצב הרוח והתודעה.
בתחילת שנות השמונים עם השפע והאינפלציה שהייתה בימיו של מנחם בגין, ועם תחילת מלחמת לבנון הראשונה נכנסו סמים רבים למדינת ישראל ובכללם נכנס גם הקוק פרסי (ההרואין) למדינת ישראל.
הקוק פרסי שינה את מדינת ישראל לנצח, לפתע היו כ-300,000 נרקומנים, בתים רבים חוו את כניסת הסם לביתם כמכת מוות, בתים רבים היו בהם, שניים שלושה או יותר מכורים, המפלה, המתח, המעצרים, הפשע שקיבל תפנית חדה בתקופה זו הימם את כל מערכות המדינה ויצר מציאות חדשה בישראל.
התמכרות לסמים וגמילה
מאחר שהגעתי ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ראיתי בזמנו את תופעת ההתמכרות כמשהו עדתי, ראיתי את ההתמכרות כחוויה אשר פוגעת במי שחיפש מוצא מהעוני, האלימות, הכאב, הריקנות, חוסר בתחושת שייכות, ניכור חברתי, חוסר הזדהות עם המדינה והערכים שלה, חוסר מוטיבציה ובעיית תפקוד.
ואכן רוב חבריי ורוב הנרקומנים שפגשתי בזמנו היו בעלי מאפיינים דומים, בעיקר מעדות המזרח, בעיקר היו קשורים לעבריינות סמים, עבריינות אשר מטרתה להשיג סמים, בתי הכלא התמלאו בחבריי שמצאו את עצמם הולכים לאיבוד.
בתחילת ההתמכרות הייתה אצלנו אופוריה, התחושה הייתה שתפסתי את אלוהים בביצים, חוויה של נירוואנה, של שלווה סטואית, קסם מיוחד אשר חיפשתי כל החיים, מירוץ המחשבות פסק, הדאגות נעלמו, הכעס נעלם, הייתה אהבה בינינו, נהנו כל רגע והאמנו כולם שהנורמטיביים ממש סובלים כי הם עדיין לא גילו מה החיים האמיתיים.
התמכרות לסמים קשים וגמילה
באותם ימים זה היה המכור הקלאסי, היה זעם רב במשפחות שחוו את הטראומה הקשה הזו ללוות בן או בת או יותר במשפחה בתוך זוועת ההתמכרות. האופוריה התחלפה בדרמות, באלימות, בגניבות, באובדן רכוש, באובדן העתיד, ילדים נפגעו, הורים נפגעו והייאוד היה רב.
רובנו סבלנו מרגשי נחיתות רבים, דימוי עצמי נמוך, חוסר שייכות, הערכה עצמית מתחת לאפש והקוק פרסי ההרואין היווה פיצוי ופתרון.
אך מהר מאוד הפתרון הפך להיות הבעיה המרכזית, הסם שפתר את הבעיה הפך להיות מוקד לסבל, הסבילות לסם הכריחה אותנו להשיג עוד ועוד סמים, והסם הפך להיות תרופה. כבר לא חווינו אופוריה והשתמשתי כדי לחיות וחייתי כדי להשתמש.
כל מה שהיה נורמטיבי הפך לזר ומנוכר, לא הצלחתי כבר לתפקד ותחושת הכישלון הביאה איתה זעם על כל העולם, על המדינה, על ההורים שלי, על החברה, על כל מי שמצליח לחיות חיים נורמליים. התחלתי לקנא באנשים שקמים עובדים ומתפקדים וחיים שגרתיים.
המציאות של ההתמכרות השתנתה
לאחר המסע הארוך שעברתי ראיתי אט אט שהמציאות שהכרתי בעולם ההתמכרויות הולכת ומשתנה לנגד עיניי. המכורים הקלאסיים, הנרקומן המצוי, תרבות השימוש בסמים קיבלה תפנית חדה.
שנות התשעים הראשונות החלו מסיבות טבע, האקסטזי, ה- MDMA, ה- LSD, המריחואנה החליפה את החשיש המסורתי, ואני זוכר שלאט לאט החלו להגיע לגמילה מכורים ממעמד סוציו אקונומי גבוה.
בתחילת שנות האלפיים היה לי מרכז גמילה והחלו להגיע מכורים לסמים, אבל החלו גם להגיע חברה עם תחלואה כפולה מהסמים החדשים.
אני זוכר שהייתי בהלם, לא הבנו מה קורה, מי אלה החברה האלה החדשים, הם היו בודדים בתחילה, אף אחד לא ידע להעניק להם מענה, המכורים הקלאסיים דחו אותם, הרגישו חסרי אונים מולם, ומאויימים מהתופעה החדשה.
פתאום הגיעו חברה נורא נורא צעירים, בדרך כלל ממעמד סוציו אקונומי גבוה והתופעה רק הלכה והתגברה. תופעת השימוש בכדורים פסיכיאטריים, כדורי מרשם אופיאטים, החלו לתפוס מקום נכבד יותר ויותר. משרד הבריאות החל להנחות את מרכזי הגמילה לכללים אחרים ושונים, פתאום יש נייס גאי, יש את החגיגת שאינם מופיעים בפקודת הסמים הלא חוקיים והמדינה מתחילה להידרדר אט אט.
המכה הקשה ניחתת כאשר נכנס לישראל הקראק, הקוקאין, ויותר ויותר אנשים ממעמד סוציו אקונומי גבוה, כמו רופאים, עורכי דין, אנשי עסקים, אנשי היי טק, אמנים, זמרים החלו להגיע לטאותרפיה לטיפול.
כיום אחד מכל עשרה ישראלים ואולי יותר מכור למשהו, או להימורים, או לקניות, או למסכים או לאכילה רגשית, לאנורקסיה, לבולימיה, לכדורי מרשם חוקיים או התמכרות אחרת.
תופעת השימוש בסמים לא עצרה אצל הבוגרים, תעשיית התרופות חיפשה קליינטים נוספים ומצאה אותם אצל הילדים חסרי הישע, מצאה הורים אבודים, מצאה מערכת חינוך ורפואה יחד עם פסיכולוגים שממיתים אסון על הילדים.
השימוש בריטלין, ויואנס, קונצרטה, אדרל סמי מרץ חזקים, קוקאין לילדים תפסו מקום של כבוד ושימוש מטורף אצל אותם ילדים ובני נוער. הרבה אומרים לי שהכדורים הללו לא סמים ואני אומר להם שאולי לא כל מי שמכור לכדורים ייצא מכור לסמים, אבל כל המכורים לסמים קיבלו כדורים להפרעת קשב.
לזאת אפשר להוסיף את השימוש בכדורים (סמים) לדיכאון, חרדה, ועוד אינספור תופעות אחרות בשילוב של מחלות אוטואימוניות שהפכו למגיפה וכל מחלה כבר מלווה בקבלת מריחואנה רפואית.
מה הדרך לגמילה
במשך 30 שנות החלמה, חקרתי , למדתי, הכשרתי צוותים, הכשרתי מטפלים, ואלפי בני אדם זכו לעשות דרך, להתנקות מסמים, מאלכוהול, מהימורים, מכדורים, מאכילה רגשית, מהתמכרות למין, מתרופות מרשם לדיכאון וחרדה, מהתמכרות לקניות, מהתמכרות ליחסים הרסניים ועוד.
לכן כאשר אני חושב על הדרך הנכונה, על הדרך שעובדת, על הדרך להחלמה, אני משכלל את כל הניסיון שלי בתהליכי החלמה מתמשכים, על תהליכי החלמה שנמשכו שנים ולא הפסקה רגעית, הפסקה של מנוחה מההתמכרות וחזרה לשימוש פעיל.
התבוננתי בתהליכים עמוקים של מי שהבין את ההתמכרות, את המקורות העמוקים שלה ולקח על עצמו אחריות מלאה לערוך שינוי בדרך החיים שהובילה אותו אל ההתמכרות.
מה שלמדתי באקדמיה לא הוסיף לי הרבה, האוניברסיטה לא מלמדת את אנשי המקצוע את העבודה המעשית בתחום כל כך מורכב שמצריך דרך ייחודית. בהרבה מקרים אנשי מקצוע כמו עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים ופסיכיאטרים ינסו לתת תרופת מרשם לבעיה שהיא בעיקרה רוחנית.
למדתי מהטובים ביותר, כן המכורים עצמם, אלה שצעדו בשבילים המפותלים כדי להצליח להתמודד עם החיים ללא בריחה, ללא צורך בתרופת הרגעה, ללא רפואה קונבנציונאלית, הם המורים הגדולים ביותר שלי עבור מה שעובד עבורם להישאר בדרך.
בנוסף היה לי את עצמי ואת התהליך המטורף עם העליות והמורדות שאני חוויתי כל חיי הנקיים מכל דבר שמשנה את מצב הרוח והתודעה.
פיתחתי מודל שנקרא "פסיכותרפיה הדדית בהחלמה" זיהיתי תהליכים ארוכים של החלמה ויצרנו מודל בין שישה שלבים להחלמה מתמשכת.
המודל נשען על שילוב של פסיכולוגיה מזרחית, פסיכולוגיה מערבית, 12 הצעדים, פסיכודרמה ממוקדת התמכרויות, שילוב של קבוצות תמיכה, שילוב של קבוצות טיפוליות, בעיקר הדבר שאנו גאים בו מעל הכל, לימודים, מכללת טאותרפיה עשתה מהפיכה בתחומי ההתמכרויות עם מתן במה למכורים להפוך את ניסיון חייהם למקצוע.
כל זה בשילוב ליווי פרטני יוצר את הבמה הטובה ביותר למסע הרוחני שכל מכור פעיל צריך לעבור בחייו, מחיים חסרי משמעות לחיים בעלי כיוון, התמצאות, השראה ועשייה יצרנית ומיוחדת.
