רקע היסטורי על טאותרפיה
אפשר יהיה לומר עליי דבר אחד בסוף הדרך-ההוא שהתעורר
בשנת 1992 מתרחש אירוע חריג בזמנו, ד"ר מזרחי אברהם עובר חוויה של התעוררות רוחנית יוצאת דופן, ממצב פסיכוטי, בתוך תהליך גמילה שהוא עובר הוא חווה חוויה רוחנית מיוחדת בעת שהוא משתתף בקבוצת תמיכה של מכורים אנונימיים.
זה יכול היה להיות עוד אירוע שולי בחיינו, המון אנשים חווים כל מיני חוויות בחייהם והן חוויות חולפות, אך לא במקרה של אברהם מזרחי, הוא יוצא למסע עמוק של חיפוש הרוח, מתעורר בו צורך לשתף אחרים בחוויות שלו, הוא מגיע לעבודה עם אסירים משוחררים בהוסטל ומנסה לשאת את בשורת ההחלמה.
מאז הוא עבר תהליך ארוך מאוד של חיפוש, במהלך החיפוש שלו הגיע לאוניברסיטה למרות שאין לו תעודת בגרות סיים בהצטיינות תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, לאחר מכן למד שלוש שנים לימודי פסיכותרפיה קלינית, עשה דוקטורט וכתב את הספר "12 הצעדים בדרך לבודהה".
ד"ר מזרחי עבד בהמון מסגרות טיפוליות ובין היתר משנת 2002 החל ללמד אנשי מקצוע את 12 הצעדים ככלי טיפולי מעשי בקליניקה, בקבוצות והטמעת שיטת 12 הצעדים במסגרות טיפוליות.
בתחילת דרכו ניסה ד"ר מזרחי אברהם להשתלב בחברה ולהיות חלק בלתי נפרד מחברה שהוא מרד בה והתנגד אליה. המחשבה הראשונה הייתה ללכת בתלם דבר שמעולם לא עשה והוא השקיע 14 שנות לימוד אקדמאיות כדי לממש את הייעוד שלו.
אך שוב ושוב הוא נתקל בחומות אטומות באקדמיה המקובעת בשיטות טיפול שאינן מובילות להחלמה וריפוי, שיטות מוגבלות מאוד ודרכי טיפול פרנואידים מאוד. כל הזמן הזהירו אותו לא ללכת על הקצה, לא לעבור את הכללים המקובלים למרות שהן לא הובילו לשום מקום דבר שעבורו זה היה בלתי מתקבל על הדעת.
כאדם שחי דרך רוחנית ארוכה וחי על-פי שיטת 12 הצעדים ברור היה לו שההחלמה אפשרית וצריך לאמץ תורות שמובילות להחלמה אבל בכל מקום שעבד חסמו אותו ואת רעיונותיו, הגבילו וסירסו אותו בכל מיני מסגרות שרגילות לשמר את הקיים, שרגילות לבוא להעביר 8 שעות שעות עבודה ולא להסתכסך עם מערכת הפיקוח של משרד הבריאות ומשרד הרווחה.
החלום ושברו מהאקדמיה והממסד:
למרות שבליבו הבין כבר בתואר הראשון את המגבלה הזו והיה ער לה עדיין הבין שכדי לשנות משהו, כדי שמישהו יקשיב לו הוא חייב ללמוד את מה שכולם למדו ואז לסתור את תפיסת עולמם. הרי אם הוא לא היה לומד היו מצביעים עליו כאדם לא מוכשר שחיפש דרך קצרה לעשות מה שבא לו כמו מורים רוחניים אחרים בעולמנו.
לימודי 12 הצעדים היו הבסיס להבנה שלו שהמפגשים עם אנשי מקצוע שבאו ולמדו אצלו וההבנה העמוקה על השפעת השפה של שיטת הצעדים על חייהם של אנשים נורמטיביים שביקשו ממנו להמשיך ללמד אותם את הכלים העוצמתיים הללו והם היוו בסיס להבשלת הרעיון של לימודי פסיכותרפיה ממוקדת טראומה והתמכרויות.
החלום של טאותרפיה נולד
"כדי לחלום חלומות צריך מישהו שמכיר את הלילה"
כל לידה כרוכה בחבלי לידה, ישנם הנולדים בלידה רגילה וישנם שנולדים בלידת עכוז. התהליך היה ארוך לאחר שד"ר מזרחי התמסר ללימודי בודהיזם, ספג ותרגל את תורתו של בודהה ושילב אותה בתוכו, מה שלימים הפך לספרו המיוחד "12 הצעדים בדרך לבודהה", ספר שמייצג נאמנה את העולם הפנימי של מזרחי והעשיר את ההבנה שלו על תהליכים רוחניים.
ההריון היה קשה וארוך וכלל משברים קשים, פשיטת רגל לאחר שמרכז הגמילה שייסד ועבד במשך שנים רבות נסגר, הוא חלה בפיברומיאלגיה, דיכאון קליני קשה ורצון לגמור עם החיים הללו. למרות זאת לא נפל לסמים, לא לכדורים, לא לאלכוהול אלא המשיך לתרגל מתוך אמונה שהחיים הרוחניים עולים על החיים החומרניים בכל היבט ובכל צורה.
דווקא הכאב הכריח אותו לחפש את הדרך לאחר עשרים שנה והוא כבר סיים את לימודיו ואת המסע והיה לו ברור באופן מוחלט שהמערכת המססדית אינה עובדת והיא משותקת, והעולם לא הולך להשתנות. במקום לכעוס במקום לנטור טינה ולהילחם הוא בחר בנתיב רוחני, התפטר מעבודתו אז ברשות למלחמה בסמים, התפטר מעבודתו בקהילה טיפולית זוהרים לנפגעי סמים ואלכוהול, ומתפקיד היועץ של שב"ס להטמעת שיטת 12 הצעדים במוסדות הכליאה בישראל ויצא להתבודדות והסתכלות פנימית.
בגיל חמישים כאשר הוא חסר כל הוא מבין דבר אחד שאת החיים הללו הוא לא הולך לסיים בלהחתים כרטיס עבודה, לקבל משכורת, לרצות את הממסד, לעשות עבודה שהיא מבחינתו הייתה בגידה ביכולות שלו וביצירתיות שלו.
החיים זימנו לו פסיכולוגית מפורסמת שהכירה אותו בירושלים והיא אמרה לו שהוא חייב להגיע לתל-אביב שהוא מבזבז את זמנו בירושלים, בתחילה הרעיון היה נראה מופרך לחלוטין, הוא סירב לה בכל תוקף אבל היא ראתה בו משהו שאין באחרים ואמרה לו שכל מדינת תל-אביב תעמוד בתור לקבל ממנו טיפול. מזרחי צחק עליה ואמר לה שזה לא מציאותי אבל היא סידרה לו מספר פגישות עם מטופלים מצפון תל-אביב ותוך זמן קצר החלה תנועה ממש גדולה לקליניקה שלו.
לכאורה סיפור סינדרלה וכאן היה צריך להסתיים הסיפור של ההצלחה והיכולת להגשים חלומות, אבל חלום אחד נותר אצלו, והחלום היה קשור באמונה שלו שבני אדם פצועים מסוגלים להיות מרפאים הרבה יותר טובים מכל מה שהוא פגש בעולם הפסיכולוגיה, הפסכיאטריה, והעבודה הסוציאלית.
הוא האמין באותם אנשים שלימדו אותו, הם היו ממש פצועים, מכורים נקיים, פוסט טראומתיים, אבל עם תובנות מיוחדות כלפי החיים, ידע שבא מתוך החוויה הרגשית העמוקה והסבוכה של הנפש, ידע שנבע מהחלמה מתמשכת וריפוי ולא רק השלמה עם המציאות בצורה סבירה ונוחה.
ברגעים של התבודדות עלה אצלו הבזק רוחני, תמונה מלאה של החזון, הקמה של "מכללת היחפנים" של "המרפאים הפצועים", מכללה שהוא עצמו היה רוצה ללמוד בה דבר שמעולם לא פגש באקדמיה, לימוד עם תהליך, לימוד עם עבודה פנימית, לימוד עם תרגול של חיים רוחניים, לימוד עם תרגול של מדיטציות.
ואז בה בחטף השם טאותרפיה, טאו-דרך, תרפיה-טיפול, "הטיפול בדרך"
